כדי להבין לעומק את סוגיית שוויון ההזדמנויות בחינוך, יש להכיר את המציאות החברתית בישראל ואת האופן שבו פערים כלכליים, תרבותיים וגיאוגרפיים משפיעים על עתידם של ילדים.
מחקרים רבים מראים כי נקודת המוצא של תלמידים – הרקע הסוציו-אקונומי, מקום המגורים, רמת ההשכלה של ההורים ואפילו הגישה למשאבים בסיסיים – מהווים לעיתים קרובות את הגורם המשמעותי ביותר בקביעת סיכויי הצלחתם.
מערכת החינוך, במקום להיות מנוע לשינוי, עלולה לעיתים לשעתק את הפערים הקיימים ולחזק אותם בדרכים שונות, בין אם במודע ובין אם שלא במודע.
במצב כזה, מחנכת הכיתה נדרשת לפתח הבנה עמוקה לא רק של התלמיד עצמו, אלא גם של ההקשר והסביבה שבה הוא גדל ומתפתח. עליה להיות מודעת לכך, שהשפעת הסביבה אינה שולית אלא מהותית, וכי היא עשויה ללוות את הילד לכל אורך דרכו – החל מהישגים לימודיים, דרך תחושת המסוגלות והדימוי העצמי, ועד ליכולת להשתלב בחברה, בשוק העבודה ובהמשך החיים.
לראות את הפערים משמעו להכיר נתונים, עובדות ומחקרים על אי שוויון. להיחשף לידע ולמידע שגורם להבין את התמונה טוב יותר, וכך להכיר ולהבין לעומק את הצורך בעשייה שיטתית ומודעת בכיתה לקידום שוויון הזדמנויות של ילדים.
הכרה זו מאפשרת למחנכת לפעול מתוך עמדה פרו-אקטיבית, ביקורתית ומודעת: עמדה שאינה מסתפקת בלהגיב למה שקיים, אלא שואפת להשפיע, לצמצם פערים ולפתוח בפני התלמידים אפשרויות חדשות. חשיפה לידע על אי-שוויון מלמדת את המחנכת כי הצלחה אינה תוצאה בלעדית של "רצון אישי" או "מוטיבציה פנימית", אלא תוצר של מפגש בין רצון לבין תנאי סביבה. לכן, האמירה הרווחת "מי שרוצה – יצליח" עלולה לייצר אשליה מסוכנת: היא מגלגלת את האחריות על הילד בלבד, ומסיקה בטעות שהוא "לא רוצה מספיק".
הבנה עמוקה של חוסר השוויון לא אמורה להביא לייאוש או לחוסר אונים – אלא להפך: היא מהווה קריאה לפעולה. מחנכת שמכירה את האתגר מתוך עומק הלב, מבינה שדווקא מתוך המודעות, נוצרת היכולת לפרוץ את מעגל השעתוק ולשמש ככוח מתקן בתוך מערכת שלעתים נוטה לשמר את הקיים.
