יום העצמאות מביא עימו כל שנה התרגשות ייחודית.
השנה, בה כולנו כואבים כל כך על כל מי שאינם עוד איתנו – דווקא עכשיו יותר מתמיד, משפחתי חדורת תחושת שליחות. אנו יודעים עד כמה חשוב לחזק את העתיד שלנו כאן.
לאורך השנים, ידענו שסוד כוחה וקסמה של הארץ הזו אינו טמון רק בנופיה המרהיבים ובהיסטוריה שלה – אלא בעם היושב בה.
כמדינה קטנה, המוקפת באתגרים רבים, איכות האנשים שנולדו ובחרו לחיות פה, אינה רק בבחינת נס מדהים – אלא דבר שחובה לשמר ולחזק.
זאת הסיבה שעם שובנו כמשפחה לארץ, היה לנו ברור שתחום ההשקעה שלנו חייב להיות חינוך.
חלמנו על הזכות, להשפיע ולו במשהו על מימוש הפוטנציאל האנושי האדיר הטמון בילדי ישראל על שלל מגזריה ותרבויותיה.
חלמנו לא רק להצליח לפתוח דלתות, אלא כפי שהגדירה זאת אחותי דנית בעבר: ״למצוא דרך להסביר לכל ילד – למה כדאי לו לעבור בדלתות אלו…״
פתיחת הדלתות חשובה מאוד – אך קודמת להן פתיחת הלב והתודעה,
שמערכת החינוך שלנו על מחנכיה יכולה לעשות יותר, ולתרום תרומה להזדמנות שווה לכל הזקוק לה.
כמי שגדלה באנגליה – הזכות לחגוג את הולדת המדינה היהודית והדמוקרטית פה, בבית עם ובתוך עמי, לעולם לא תהייה מובנת מאליה, אף פעם ובטח שלא בשנה זו.
על כתפינו מוטל לבנות את הסיפור שנרצה שעוד יסופר בדברי ימי העם על תקופת חיים זו.
מרים פרץ אמרה בנאום פרס ישראל שלה שהפכה את יגונה ל"ניגון חדש".
יום עצמאות זה עבורי הוא בבחינת הקריאה לייצר ניגון חדש, עוצמתי, ערכי, מחבר, מרפא ופורץ דרך.
ביום עצמאות זה – האמונה בישראל, במחנכיה והתקווה – חזקים יותר מכל פחדיי.
זה הזמן לאמר במלוא גרון – עם ישראל חי! 
טור מאת מיכל ליאון
