והנה המאמר:
בסיפור של אתגר קרת “צפירה” מספר אלי התלמיד, על טקס יום השואה בבית הספר והתיאור שלו הולך כך:
“…אחרי שכל התלמידים דיקלמו את הקטעים הרגילים עלה על הבמה איש אחד דיי מבוגר עם סוודר בורדו ודיבר על אושוויץ….הוא לא דיבר הרבה,רבע שעה בערך.אחר כך חזרנו לכיתות.”
בדיוק מהדברים האלה אני חוששת כל שנה כאשר מגיעה התקופה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אתגר קרת לא היה צריך להוסיף הרבה כדי שנבין את הבנאליות והחזרתיות שיש בטקסי יום השואה ובשיעור חינוך שמגיע לפני או אחרי הטקס.
אני חוששת משום שביום היזכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה, ברור שהמסר יעבור. שהסיפורים יעניינו, שהעיניים ידמעו שתהיה לכך משמעות עצומה, כי זה כאן כל הזמן, בוודאי בחצי שנה האחרונה.זה כאן במלוא עוצמתו.
אבל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, זה פרק בהיסטוריה. אני נדרשת כמחנכת לעבוד קשה יותר ולהתמקד בערכים החשובים ובמסר שאני רוצה להעביר לתלמידים שלי. כדי שזה לא יהיה עוד פרק מההיסטוריה הרחוקה. כדי שזה לא רק מספר של 6 מיליון יהודים.
אני לא רוצה שהטקס יקבל הגדרה של דקלומים ורבע שעה שיחה של איש מבוגר מאוד בסוודר ושבסיום הטקס כולם יחזרו לכיתות ללמוד שפה וחשבון.
כמחנכת במדינת ישראל, 91 שנים אחרי שהחלה מלחמת העולם השניה אני רוצה שהילדים יבינו מה קרה לעם היהודי בשלושה מישורים.
במישור האישי – סיפורי ניצולים מנקודת מבטם האישית. סיפורי הישרדות, סיפורי התמודדות וסיפורי תקווה ואמונה.
במישור הלאומי – כיצד בכלל התאפשרה השואה ? האם זה רק בגלל שלא היתה לנו מדינה?
במישור המוסרי – על ההבדל בין טוב ורע. ומה יכולה לגרום שנאה חסרת גבולות ורסן שמונעת משטיפות מוח ודעות קדומות.
אלה הכלים שעומדים לרשותינו כמחנכות דור העתיד. זה אחד התפקידים הקריטיים והחשובים ביותר שיש לנו כמחנכות לדור הצעיר. לקחת את יום השואה, ולדבר עליו כל השנה. לא ממקום של סיפורי אימה ופחד, אלא מתוך למידה לחשיבות המדינה, לחשיבות קיומו של הבית היהודי, לחשיבות “ואהבת לרעך כמוך” וחשיבות החוסן הנפשי והרגשי שכולנו מדברים עליו כל הזמן.
כל כך הרבה תכנים וערכים מזמן יום הזיכרון לשואה ולגבורה שאסור שזה ישאר בגדר טקס מדוקלם שחוזר על עצמו כל שנה עם אותם טקסטים ואותם שירים.
בשנים האחרונות יוזמות כמו “זיכרון בסלון”, “שם ונר”, נתנו נקודת מבט אחרת על יום השואה ולא בכדי. היוזמות הללו קיבלו תהודה רבה ואין אדם שלא מכיר אירח או השתתף בזיכרון בסלון. אין ילד בכיתתי שלא הדליק נר רק אחרי שהקריא את הסיפור של האדם הספציפי שלזכרו הדליק את הנר.
היוזמות הללו קיבלו נפח משמעותי משום שאנשים רוצים לשמוע, לספר, ללמוד ולזכור. יש רעב גדול לידע בצורה שונה ממה שהורגלנו .
בביקורים שלי עם תלמידיי במוזיאון יד ושם, אני תמיד נפעמת כמה אני עוד לא יודעת, כמה דברים חדשים גיליתי ויתרה מכך, תלמידיי.
כשאנחנו מדברים על התפקיד החינוכי, על הגדרת תפקיד מחנכת הכיתה, עלינו לזכור ולרגע לא לשכוח שיש לנו חובה להזכיר בדרכים אחרות, מגוונות ומעשירות את יום השואה. יש מחנכות רבות שבכל יום שואה, יוצאות מגדרן ובוחרות לציין בכיתתן את יום השואה בצורה כזו או אחרת. זה בדיוק אחד התפקידים החשובים שמוטלים עלינו וגם אם הם לא מוטלים עלינו, לנו כמחנכות, אסור לשכוח. יש לנו אחריות אישית, לאומית ומוסרית.
